[مازن شما]

עדויות מהכפר חטין
أدلة من حطين
סהאם פאלח שבאיטה–כנאענה (1939)

[align=justify]היא ומשפחתה עברו לגור בכפר עראבּה שבגליל. במרס 2007 היא מספרת ומשחזרת את סיפורה ואת סיפור הכפר שלה.[/align]
ראיינה: רנין ג'ריס
חטין
[align=justify]הרחובות בחטין היו מרוצפים. לא יודעת למה. רחובותיה היו כשל עכּא [עכו], ברחובות עברו תעלות מים מסודרות. אלה היו מי המעייניות. בחטין יש הרבה מעיינות. המעיין היה ליד קבר הנביא שעיבּ [יתרו], משם המים ירדו בתוך תעלות עד לבוסתנים למטה וחלק מהמים יצרו מעיין נוסף במורד ההר קראו לו "עין אל-קסטל", הוא היה ליד המסגד. נהגתי לעלות לגג המסגד הזה כדי לקטוף תאנים מעץ התאנה הנמצא בגן שלנו הסמוך למסגד ולעין אל-קסטל. לגן שלנו קראו גן היהודי כי אבא שלי קנה אותו מאדם יהודי. הוא קנה ארבעים דונם שנתיים או שלוש לפני שיצאנו מהכפר. היהלנו כרם זיתים אל אבא שלי השאיר חצי מעצי הזית ובמקום החצי השני הוא זרע עגבניות ולביה ועוד. האדמה קיימת עד היום.
נשים נהגו להביא מים מהמעיין. אני זוכרת שכמה חודשים לפני הכיבוש הגברים דיברו על כך שבקרוב יהיו לנו מים בצנורות עד הבתים. יצאנו מהכפר לפני שנכנסו הצנורות.
תושבי הכפרים השכנים כמו עראבּה, דיר חנא, סכנין, נמרין ולובּיא נהגו לנוח ליד עין אל-קסטל בדרכם לטבריה. היו נחים אצלנו עם הבהמות שלהם ואחר כך היו ממשיכים בדרכם.
ליד אל-קסטל היה הבסתן של המשפחה שלי. אבא חפר שם בריכה שאורכה ארבעה מטר ורוחבה שני מטר לעומק מטר וחצי, כדי לאגור את המים העודפים. כי היתה חלוקת מים בין האכרים בחטין. למשל היום התור של אבא שלי להשקות את הגן, אחרי שהוא גומר להשקות היה שומר את המים הנותרים בבריכה. ליד הבריכה היה עץ אגוז גדול. כשחזרתי לבקר את חטין אחרי הגירוש ראיתי שהעץ נפל לתוך הבריכה.
אצל משפחתי היה חדר אורחים גדול. בכל בית היה חדר אורחים. בבית משפחתי היו ארבעה חדרים, אחד לאורחים ואחד לאחסון מצרכים ומזון. מצרכים לקיץ. כשבאים אורחים מגישים להם מהמצרכים.
טַבַּרִיָּא [טבריה]
אחד הדודים שלי עבר לגור בטבּריא. פתח חנות ומכר שם מתוצרי הכפר, ירקות ולבן ..... והכל.
הנשים עבדו באדמה, זרעו וקצרו ועשו את הכל. אני הייתי מצטרפת למשפחתי בעמק. הנשים היו מתעייפות, קמות בבוקר לאפות ולהכין צידה לעובדי החריש וגם לעבוד באדמה. זרענו חטה, חומוס, כרשינה, עדשים ותירס, זה חוץ מהבסתן שהיה בו הכל.
בחטין היו הרבה עצי זית. לכל משפחה היו בהמות משלה. אנשים נעזרו בבהמות כדי לעלות לרגל, מסע של חודשים על הבהמה.
היו נשים חלבניות. ממשפחתי היו הולכים לטבריה כדי למכור את החלב. הנשים נשאו על ראשיהן את החלב והלכו למכור אותו בטבריה. השביל שהלכנו בו מחטין לטבריה קיים עד היום.
את המצרכים שלנו קנינו בטבריה. אפילו החולים הגיעו לרופא בטבריה. בטבריה היה חמאם. הלכתי עם אמא שלי לחמאם. החמאם ישנו עד היום אך נעול. הוא בנוי עמוק בתוך האדמה בצורת קשת ישנה ובתוכו בריכה שהנשים ירדו אליה במדרגות.
לידנו גרו יהודים באם אל-כַּתבְּ [ליד ההתישבות מצפה], אני לא יודעת מה המקור שלהם, אדמותינו היו "שכנות". היחסים אתם היו טובים. אני זוכרת שפעם נערים מחטין גנבו צאן מעין אל-כַּתַבּ, אז אנשי חטין החזירו את הצאן לבעליו.
בחטין היה בית ספר. הוא היה מעל הבית שלנו. היה רק לבנים. המורה היה מסַפַדְ [צפת], סלאח שמו. גר אצלנו בשכירות עם אחותו. רק בת אחת מחטין למדה בבית ספר, ע'זאלה רבאח בתו של המח'תאר. למדה בטבריא. היום היא גרה באבו דבי. אנשי חטין אמרו לאבא שלה אז ששלחת אותה ללמוד כדי שאחר כך היא תכתוב מכתבים לחבר שלה? הוא אמר להם " עדיף שהיא תכתוב בעצמה מאשר מישהו אחר יכתוב בשבילה".
מנהגים
החתונות התקיימו בככר המרכזית של הכפר. בערב הבעירו מדורה כדי שהאנשים יראו אחד את השני. כל חטין היתה מגיעה לחתונה. הבנות התחתנו בגיל צעיר. בחתונה היו משוררים עממיים. צעירים וצעירות רקדו. הדודה שלי היתה תופרת, הדוד שלי מחמד היה מביא בד מטבריא לנשים, היה מביא בד לבנות ובד לאמהות, היינו יושבות ותופרות. כל אשה תפרה בשביל משפחתה, אך הדודה שלי תפרה לכלות גם תמורת כסף.
את כל האירועים עשינו בככר המרכזית. פעם הביאו לככר קולנוע. ומדי פעם הצוענים הגיעו לככר, אני לא מבינה איך יכלו ללכת על החבל, היו מהללים את אנשי הכפרים ולקחים כסף. פחדתי מהם. היו גונבים מהבתים. את האוהלים שלהם הם הציבו בגרן.
נכּבּה
הצעירים עשו תורנות בשמירה על הכפר. קנו נשק. הצבא הערבי בנה ביצורים מעל לביתנו. הלכתי להסתכל איך חופרים באדמה ובונים את הביצורים. הם ישנו בבית הספר. אחרי שלוביא נכבשה חשנו סכנה. האנשים החליטו לצאת, אפילו הצבא הערבי. כל צעירי חטין לחמו בלוביא, היתה התנגדות בלוביא. שני צעירים מחטין נפלו בלוביא ביום כיבושה. אני זוכרת שהביאו את גופותיהם לכפר על הכתפיים דרך אל-נבּי שעייבּ [קבר יתרו].
עזבנו את הכפר בעונת הקציר. החטה עדיין בגורן. יהודי טבריא אמרו לנו שלא לעזוב את חטין, אך האנשים פחדו. שמענו על דיר יאסין ואיך ששחטו את הנשים ואת הבנות. פחדנו ולכן עזבנו. הצבא [הישראלי] נכנס לחטין אחרי שהאנשים יצאו. אנחנו יצאנו ביום. אני ואחותי ארזנו את החפצים והבגדים בתוך שק. כשאמא באה מהעמק עלינו על הסוסים ועזבנו. כל האנשים הלכו בשדות הפתוחים. חלקם העמיסו את החפצים על הבהמות וחלקם נשאו על הראש. כל אחד הלך בכיוון אחר. שמענו על מישהי ששכחה את בתה מתחת לעץ זית, מישהו מעראבה מצא אימץ אותה. אנחנו הלכנו לוואדי אל-לימון, הוא וואדי אל-חמאם [בין כפר זיתים לבין הכנרת], שהינו שם והמטוסים מעלינו. אחר כך הלכנו לוואדי סלאמה [נחל צלמון]. היינו שם כחודש, ישנו בין עצי הזית. אבא שלי היה חוזר בלילה מוואדי סלאמה עם בני דודי לחטין כדי להביא עוד חפצים מהבית. כשחזר כל פעם היה אומר שהיהודים נכנסו לחטין, כי כל פעם שהיהודים שמעו רעשים בין הבתים הם היו יורים עלינו. אחרי זה הלכנו לפראדיה, שכרנו בית וגרנו שם חודשיים. כשהרגשנו שפראדיה הולכת להיכבש הלכנו לבנת ג'בייל [בלבנון]. מכרנו את הבהמות ובעלי החיים והצאן שלנו, יותר מארבעים ראשי בקר. אחר כך גרנו בעין אל-חלווה [מחנה פליטים בלבנון] שלוש שנים. שם האו"ם נתן לנו אוהלים ואוכל. אבא שלי לא יכל לגור בעין אל-חלווה. הוא המשיך לעבוד בפלסטין כגנן אצל איש יהודי מטבריה קראו לו הנחמני. אבא שלי היה מבקר אותנו בעין אל-חלווה רק פעם בכמה חודשים. הדודים שלי מצד אמי ואבי היו גם הם בעין אל-חלווה. רק אבא שלי החליט אחרי שלוש שנים שנחזור לפלסטין. לא הצליח לחיות בלבנון. הנחמני ביקש מאבא שלי לחזור עם משפחתו לחטין. ושהוא יוציא לנו תעודת זהות. בהתחלה הוא השיג תעודת זהות לאבא שלי, אחר כך לאמא. כך חזרנו בשנת חמשים ושתיים מעין אל-חלווה לבנת ג'בייל, משם אלא-גִ'ש [בתוך גבולות ישראל – גוש חלב] ברגל. שם גרו הדודים של אמא שלי. הגענו לכפר אל-ג'ש בבוקר. נשארנו בכרם התאנים עד החשכה כי פחדנו מהצבא. במקרה המושל הצבאי [אולי הכוונה למפקד צבא באיזור] הגיע למקום כדי לאכול תאנים. אשתו של הדוד שלי אמרה שהתאנים הטובים נמצאים למעלה, לך לשם. כך היא הרחיקה אותו וניצלנו. למחרת נסענו אני ואחיותי פאטמה ועדלה עם אבא שלנו באוטובוס לעכּא [עכו]. מעכּא נסענו במשאית לעראבּה אצל דודתי. למחרת אבא שלי נסע בחזרה לאל-ג'ש והביא את אמי ואת אחיי הקטנים טארק וסעאד. כשגרנו בעראבה, אבא שלי המשיך לעבוד אצל הנחמני בטבריא. הוא נהג לחזור ברגל מטבריא לעראבה. יום אחד הנחמני אמר לאבא שלי :" פאלח, אני רוצה שתתן לי את האדמה שלך, ולא אין לך עבודה אצלי", אבא סירב ועזב את העבודה אצל הנחמני. אחר כך השב"כ היה מגיע לאבא שלי ומציע לו שיוותר על האדמה בחטין ובתמורה יקבל אדמה בכל מקום שירצה. אבא סירב לוותר על אדמתו.
אחי סאבר החליט ללמוד בחוץ לארץ. זה היה בשנת שבעים ושש. אבא ואמא הסיעו אותו לשדה התעופה. בדרכם חזרה עשו תאונת דרכים ושניהם נהרגו.
שורשים
אני ובעלי ביקרנו בחטין [לא זכור באיזה שנה] כשהבתים היו קיימים. אנשים מטרעאן פירקו את הבתים ולקחו את האבנים. הלכתי לי בין השיחים, לא פחדתי. הלכתי לחפש את גן אל-מִרְדִפֶה, הגן הזה היה מטע תאנים שאבא שלי שתל לפני שעזבנו את חטין. עצי התאנה נהיו גדולים, ונצרים צמחו לידם. אכן, השורשים לא מתים.
אחר כך הלכתי לראות את מקום בית רבאח. הייתה שם רצפה מבטון קיימת עד היום, יצקו אותה לפני הגירוש כדי לבנות בית בד. המשכתי בסיור שלי וראיתי בתים הרוסים האופן חלקי, ראיתי את פתחי האוורור של הבתים. העצים קיימים עד היום. לאבא שלי הייתה תקווה עד יומו האחרון לחזור לחטין. נהג ללכת בכל יום ששי עם אחי טארק לחטין והיה מסביר לו איפה האדמות שלנו. אנחנו עדיין מבקרים בחטין. כשאני הולכת אני מזמזמת "ארצי ארצי, אפדה אותך בדמי, שלום לך ארץ אבותיי, בך טוב לחיות ותענוג לשיר".[/align]

[أسماء بوستة]

أستاذي الفاضل مازن شما
سلام الله عليك
إسمح لي : 61 - العدوان الغاشم على غزة و رفض تقرير غولدستون نكبة...
و صمت العرب هو نكبة النكبات..وسبب كل النكبات منذ اغتصاب فلسطين إلى اليوم..

أتابع بشغف ما تتفضل بإدراجه أستاذي الغالي
جازاك الله خيرا و بوركت جهودك
تقبل كامل إحترامي و تقديري

[مازن شما]

الكفرين

جميل فالح أبوخالد (1928) وشقيقه جودة فالح أبو خالد (1933)
من مواليد الكفرين ويسكنان في أم الفحم
التقينا بهما في منزل الأخير يوم الأربعاء 10/1/2007.

الأرض والزراعة
[align=justify]الكفرين كانت تملك فوق 12 الف دونم بس مش كل واحد عنده أرض، الناس كانت عايشة على الفلاحة والزراعة، ترزع قمح وشعير، وبالشتا كانت تزرع خضرة: فجل، سبانخ وبقدونس وكنا نروح نبيع بالباص على حيفا، كان ييجي الباص يوقف جنب الكفرين والناس تحضّر شوالات عكـّوب وحويرة ونعنع ونروح نبيعها.
البلد كان فيها كثير مواشي، كل بيت كان يكون فيه 60 او 70 راس غنم يسرح فيهن، بيتنا كان 6 اخوة، كلنا خلقنا بالكفرين، ما كان عنا أرض، أبوي كان جمـّال، وكان عنده جملين وكل يوم كان يروح على عسفيا والدالية يجيب دخان، كان يعمل نقلات من اللجون للكفرين.
بالبلد في عيون ثنتين، عين البلد وعين الحنانة، في ساحة اسمها بلاطة العريس، سموها هيك لانه كانوا يزفوا العريس هناك. بالبلد كان في وادي العرايس، كان غرب العين.
كنا عايشين ومبسوطين، لا اشتغلنا لا عند يهود ولا غير يهود.[/align]
العرس
[align=justify]لما يكون في عرس كانت الناس تتعاون وكل واحد يجيب إشي، العرس كان 3 ايام تعاليل، الناس تعمل فاردة على الجمال، وسحجة. النقوط كان 4 أو 10 قروش، كان يوقف واحد وتروح الناس تعطيه القروش، المصاري كانت فلسطينينة. القرش أحسن من الشيكل اليوم. المهر؟، كانوا يدفعوا 20 او 15 ليرة، حسب الاتفاق.[/align]
العائلات:
[align=justify]دار اسعد الخضر، المصاروة، دار يوسف عبد الجواد، دار احمد الحاج يوسف، أكبر عائلة كانت دار أسعد الخضر واليوم صاروا دار الغول، هدا الاسم أجا من غزة.
إحنا من المصاروة، المصاروة اصلهم من مصر. هيك سمعت.. مع انه سيدي أجا من أم الفحم على الكفرين بس ظلوا يقولوا انه إحنا من مصر.[/align]
المدرسة
بال- 48 كان عدد السكان يمكن 800 او 1000، البلد كان بلد مسلم، كان فيها جامع واحد ومدرسة واحدة لصف الرابع. انا تعلمت لحد صف رابع وخلصت مدرسة بجيل 16 سنه، "طقرزت" 4 سنين (أي عملت مساعداً لفلاح)أروح أعطي الحراث الفطور وهو يفطر اصير احرث محله.
المدرسة كان فيها معلم واحد بس، ما كان يعلم اربع صفوف بنفس الوقت، مثلا الساعه 8 كانت للصف الاول الساعة 9 للصف الثاني وهيك.
تعلمنا دين، تاريخ، جغرافيا وقرآن، اللي كان يخلص ال 4 سنين كان يروح يتعلم بأم الفحم وبعد أم الفحم ينتقل على جنين، إحنا بالصف كنا 12 واللي كمـّلوا بس 2، واحد منهم ابن المختار .
ما كان في بنات تتعلم بهذاك الوقت، البنات كانت تشتغل بالارض ويتجوزو وهن صغار. كانت
البنات كانت تروح تفلح وتزرع وتغمر، كان في ناس من البلد يستأجروا بنات من البلد عشان يغمروا ويشتغلوا.
الانجليز والثوار:
[align=justify]الانجليز كانوا يعتقلوا اي واحد عنده سلاح، بالكفرين كان الانجليز ييجوا بالدبابة ويطلعونا من بيوتنا عشان يعتقلوا الثوار ويدوروا على السلاح.
بتذكر بال- 1940 أو 1942، راح تقرير للانجليز انه في ثوار بالكفرين، اجو الانجليز على الكفرين، وكان فيها شابين من الثوار واحد اسمه رشيد والثاني اسمه أبو درة على ما اعتقد.
الانجليز جمعوا الرجال والنسوان كل واحد لحال، واحد من الثوار الاثنين لبس أواعي نسوان وقعدوه مع النسوان، بس الثاني، رشيد، رفض يعمل هيك وحاول يهرب، الانجليز شافوه وهو شارد وقتلوه بالبساتين. احنا كنا نفكر انه الانجليز يهود.[/align]

العلاقه مع اليهود:
[align=justify]كل يوم كنا نسرق من أراضي الجعارة ويوكنعام، واليهود ما يحكو ولا كلمة.. سنه ال- 38 دار البيك باعوا أراضيهم لليهود وهيك بنا اليهود الكوبنيات (المستعمرات). أهل أم الدفوف وأهل الريحانية وأهل الدالية هم اللي باعوا أراضيهم، بس اهل الكفرين ما باعوا.
في ناس اللي عملوا علاقات مع اليهود مثل خالي، كان يروح يذبح لليهود. بس غير شغل ما كان علاقات ثانية بينا. لكن احنا ما كنا نشوف اليهود أعداء أو مستوطنين، ما كانوا يزعجونا.[/align]
حرب ال 48
[align=justify]طلعنا من البلد خوف، الحجر ما بقاوم البارودة. احنا العرب خون. ابوي كان بعسفيا وبالطريق وهو راجع مرق من كوبانية الجعارة وأعطوه مكتوب يسلمه لمختار الكفرين. مختار الكفرين هو من عبلين، اشترى ثلاث أرباع أراضي الكفرين وصار مختار عليها، ولانه مختار وما اله حدا ولا ظهر الناس كانت تضغط عليه. قبل ما ييجي المختارمن عبلين، سمعت انه مختار البلد كان من دار احمد الحاج يوسف.
أجا أبوي عند مختار الكفرين وأعطاه المكتوب، كاتب فيه: "حضرة المختارأابو نايف أديب النجمي، سالمونا واحنا منحافظ عليكم مع مشيئة الله، اذا سمعتوا انه بدو ييجي ثوار أو أي حدا يضرب على الكوبانية أعطونا خبر، وانتوا خليكم ببيوتكم واراضيكم".
وهو يقرأ المكتوب كان واحد عند المختار اسمه اسعد الخضر من دار الغول، لما قرا المكتوب صار يقول هذا المختار خاين، لما سمع المختار انه بتهموه بالخيانة قام وقال: "يا اسعد اذا أنا خاين مش راح أبقى ولا يوم بهاي الارض".
بهاي الفتره انا كنت حراث عند المختار اديب النجمي، الصبح اجا وقاللي: "خذ الفدان مبروك عليك"، سالته شو صار يا مختار، قال: "انا ما بدي ابقى بالكفرين، واحد من دار أسعد الخضر بقول انه انا خاين". وهيك اخذ المختار زوجته واولاده فخري ولطفي ولطفية وفخرية وطلع.
الناس شافت المختار وعائلته شاردين حافت وصارت تشرد وهيك ما بقي حدا بالبلد.
واحنا شاردين صار اليهود يطخو علينا، اليهود لما شافونا شاردين صاروا بدهم يخوفونا اكثر واكثر ويطخوا علينا.
لما شردنا، امي نسيت اختي بالدار اخذت المخده مكانها، رجعنا المغرب عشان نجيبها واحنا طالعين وقت اذان المغرب صاروا يقصفوا الكفرين، بنفس الليلة اللي رجعنا اخذنا اختنا سمعنا القنابل والقصف.
ابوي كان يحارب مع السوريين في بيت راس جنب الكفرين. السوريين اجو قبل ما نطلع، الحرب كانت حوالين الكفرين بس بالكفرين ما كان فيها حرب، البلاد اللي حوالين الكفرين طلعوا قبلنا مثل ام الزينات والريحانية، كل هاي البلاد طلعت خوف. يسمعوا الناس تقول "اجت اليهود اجت يهود" ويصيروا يهربوا من الخوف.[/align]
الرحيل:
[align=justify]لو بقي المختار وما رد على دار الغول بعد ما قرا المكتوب من كوبانية الجعارة كنا بقينا بالكفرين. كل البلد طلعت مع بعضها بيوم واحد، اشي راح على اللجون واشي على عين الحجر واشي على ام الفحم، احنا رحنا على معاوية، واهل معاوية رفضونا وقالولنا انتوا بعتوا بلادكم وجايين على بلدنا.
طلعنا من معاوية. رحنا حوالي خمس عائلات على العرايش عند البدو وقعدنا هناك، استقبلونا لانه في واحد من الكفرين متزوج من هناك والزلمة كان معنا، ولانه كان معنا قبلونا، قعدنا عندهم حوالي سنة، بالشتا كانت عندهم رواكات للبقر، صاروا ينيموا البقر برّه واحنا ننام بالرواكات، بالصيف نصبنا خرابيش وخيم وكل واحد قعد بخربوش.
بعد بسنة جينا هون على ام الفحم، كان في حاووز قعدنا فيه، صرنا نشتغل على الجمال وكانت في محافر والبيوت طين، وكنا نجيب حمل او حملين تراب على الجمال ونوخذ مصاري، وهيك عشنا.
بال 1963 بنينا بيت بأم الفحم، لليوم بعدهم بقولو عنا لاجئين.
بفترة الحكم العسكري اجا امر انه ممنوع منعاً باتاً يبقى اي لاجئ بأم الفحم، وصار الجيش يعتقل ناس ويرحلهم من البلد، احنا سيدي كان من أم الفحم ومش من الكفرين وعشان هيك بقينا، مخاتير ام الفحم ساعدونا وقالوا انه سيدي فحماوي، مضوا على ورقة وسلموها للحاكم العسكري.
باقي الناس طردوهم على جنين ونابلس. احنا عنا قرايب بجنين ونابلس، عمي محمود لليوم موجود بنابلس، في لاجئين كمان بالاردن.
بالكفرين كان في مقبرة موجودة لليوم، وفي كمان مقام ولي لليوم موجود اسمه مقام الشيخ مجاهد. هدموا كل الدور جنب المقام والولي ما انهد. من سنتين او اكثر صاورا المشايخ يروحو على المقام ويصير مناوشات مع يهود الجعارة.[/align]

[مازن شما]

[align=justify]
עדותו של ח'אלד יוסף עבד אל-ג'וואד אל-ע'ול

נולד בשנת 1918 באל-כפרין
הראיון נערך במקום מגוריו במעאויה בחודש דצמבר 2006

האנשים עסקו בחקלאות. מי שלא הייתה לו אדמה עבד אצל אחרים. העבודה יכולה להיות עבור אחוזים. למי שחורש לך את האדמה תיתן לו רבע מהיבול. העבודה בקציר הייתה קשה. מהבוקר עד הערב תמורת 4 גרושים.
לי היו 54 דונם, שכירים עבדו אצלנו באדמה. אני הייתי גם איכר וגם קצב ומוכר בשר. נהגנו לרכב על חמורים כדי להגיע לאל-ע'בּיאת, שם היינו קושרים את החמור ולוקחים אוטובוס לחיפה. אל-ע'בּיאת היה ליד המושבה (ג'עארה). בחיפה היו מחכים לנו סוחרים שקונים את הסחורה מאתנו ומוכרים אותה בחו"ל, גם למצריים הם מכרו.
גם נשים עבדו בשכירות בחקלאות. קיבלו גרוש וחצי ליום עבודה מהבוקר עד הערב. האיכרים גידלו חיטה, שעורה ועדשים.
באל-כפרין גרו מצרים (משפחת מסארווה), פעם רבנו איתם והוצאנו אותם מאל-כפרין, גרו באל-לג'ון לתקופה עד שהשלמנו ואז חזרו.
בית הספר:
אני לא למדתי בבית הספר. באל-כפרין היה בית ספר אחד. אני זוכר מורה בשם השיח' עבד אללה אלח'טיבּ מהכפר השכן ביר אל-ספסאף. הבנות לא למדו, רק הבנים.
המים:
עין אל-בלד היה המעיין של כל הכפר. עין אל-ביאדר (מעיין הגורן) נבע בחורף והתייבש בקיץ. מעיין זה נמצא במקרה על ידי איש שעקר אבנים כדי לבנות קשתות, אז נתקל בבנין תחתי עם קירות בנויים משני צדדיו ומקורה ומוביל לעין אל-בלד כתעלה.
1948:
באותו יום, כשברחנו מאל-כפרין אני הייתי בחיפה. מכרתי צאן..., הלכתי עם חסן אלחמדאן. כשאנחנו בחיפה שמענו שעבד אלקאדר אלחסייני נפל באלקסטל. כשנהרג חיפה נסתמה, ניסינו לצאת מחיפה דרך טירת חיפה. כשהגענו לאלכפרין ראינו את האנשים עוזבים. הלכתי איתם. עברנו לאלמשמאסה הקרובה. האנשים ברחו על חמורים, סוסים וגמלים. היהודים נכנסו לכפר עם השקיעה, שמו מוקשים ופוצצו אותו, אז האנשים כבר לא היו שם, אני שמעתי את רעש הפיצוצים ממקומי באלמשמאסה. עברנו לעין אלבלאטה וגרנו באוהל מספר ימים, שמענו שהיהודים רוצים לכבוש אותו, ארזנו את חפצינו ועברנו לאלטייבה, שם גרנו באוהל שקנינו מחודש אוקטובר, אולי עד מאי, עד ימי הקציר. הייתי עם אשתי, שלושת ילדי ואחיי, היינו שבעה בתוך האוהל. אחר כך עברנו לאלעראיש וגרנו שם, זה היה בשנת 1952, אחרי זה עברנו לאם אלפחם ואחר כך לאלמשירפה ולבסוף התיישבנו כאן במעאויה.
לפני הכיבוש, לא היו בעיות עם היהודים, ואף ביקרנו אצלם, אך לא חשבנו שהם רוצים את מולדתנו. היו בינינו חילוקי דעות רק על גבולות האדמה, האדמות האלה הם קנו מערבים בכסף.


עדותם של ג'מיל פאלח אבו חאלד, יליד שנת 1928 ואחיו ג'וודת פאלח אבו ח'אלד, יליד שנת 1933, נולדו באל-כפרין, היום גרים באם אל-פחם.
הראיון נערך ב-10 בינואר 2007, בביתו של ג'וודת. יחד העלו זכרונות וסיפרו את הסיפור של כפרם כפי שהם זוכרים אותו.

פרנסה בכבוד:
השטח של אדמת אל-כפרין היה מעל ל-12 אלף דונם, אך לא לכל אחד הייתה אדמה. האנשים התפרנסו מחקלאות. זרענו חיטה ושעורה, ובחורף גידלנו ירקות: צנון, תרד ופטרוזיליה. היינו נוסעים באוטובוס לחיפה, האוטובוס היה עוצר ליד אל-כפרין והאנשים היו מכינים שקים מלאים בצמחי בר כמו עכּוּבּ, נענע וסוג של חרדל כדי למכור אותם שם.
בכפר היה הרבה צאן. בכל בית היו כ-60–70 ראשים. היו לוקחים אותם למרעה.
אנחנו ששה אחים, כולנו נולדנו באל-כפרין, לא הייתה לנו אדמה, לאבא שלי היו שני גמלים להובלות, כל יום הוא הלך לעספיא ולדאלית אל-כרמל להוביל טבק. הוא עסק בהובלות מאל-לג'ון לאל-כפרין.
בכפר היו שני מעיינות, עין אל-בלד ועין אל-חנאנה. הייתה רחבה שנקראה אבן החתן, קראו לה כך כי שם נהגו לחגוג את ליווי טקס החתונה "זפה". לאחד הנחלים שהיה ממערב למעיין, קראו נחל הכלות.
היו לנו חיים טובים. לא עבדנו בשביל יהודים או לא יהודים.
מנהגים:
כשיש חתונה למישהו בכפר, כל האנשים היו עוזרים, כל אחד היה מביא משהו (מתנה), החתונה נמשכה שלושה לילות של חגיגות. טקס הבאת הכלה מבית הוריה עשו על גמל וליוו אותה עם שירים ומחיאות כפיים. המתנה (מכסף) נעה בין 4-10 גרושים. אדם היה עומד ואנשים הלכו ונתנו לו את הגרושים, המטבע היה פלסטיני. הגרוש שווה יותר משקל של היום. המוהר? היו משלמים 15 או 20 לירות, תלוי בהסכם.
שמות משפחות:
משפחת אסעד אל-ח'דר, מסארווה, יוסף עכד אל-ג'וואד ומשפחת אחמד אל-חאג' יוסף. המשפחה הגדולה ביותר הייתה משפחת אסעד אל-ח'דר והיום הם נקראים אל-ע'ול. שם זה הגיע מעזה. אנחנו ממשפחת מסארוה (המצריים), כי במקור אנחנו ממצרים. כך שמעתי, למרות שסבא שלי הגיע לאל-כפרין מאם אל-פחם, אך אנשים המשיכו לומר שאנחנו ממצריים.
בית הספר:
בשנת 48 היו בין 800–1000 תושבים, כולם מוסלמים. בכפר היה מסגד אחד ובית ספר אחד יסודי עד כיתה ד'. אני למדתי עד כיתה ד'. סיימתי את כיתה ד' בגיל 16. עבדתי אצל איכר במשך ארבע שנים, עזרתי לו, הבאתי לו ארוחת בוקר והחלפתי אותו בחריש.
בבית הספר היה רק מורה אחד, חדר אחד, לכל שכבה נתן שעה. למשל בשעה שמונה הוא לימד את כיתה א' ובשעה תשע את כיתה ב', וכך הלאה. למדנו דת, היסטוריה, גיאוגרפיה וקוראן. מי שסיים ארבע שנים כאן היה ממשיך באם אל-פחם ואחר-כך עובר ללמוד בג'נין. בכיתה שלי היינו 12, רק שניים המשיכו את לימודיהם. אחד מהם הוא בנו של המח'תאר.
בנות לא למדו באותם ימים, הן עבדו באדמה והתחתנו מוקדם. בנות עבדו באדמה בזריעה ובקציר. חלק מהאנשים העסיקו בנות מהכפר בשכר בעבודות הגורן.
האנגלים:
האנגלים עצרו כל מי שהחזיק נשק, הם היו מגיעים לאל- כפרין עם טנק, היו מוציאים אותנו מבתינו כדי לעצור את המורדים ולחפש נשק.
אני זוכר בשנת 1940 או 1942, הגיע מידע לאנגלים שבאל-כפרין ישנם מורדים. אכן היו שני צעירים, לאחד קראו רשיד ולשני אבו דֻרָּה, כמדומני.
האנגלים אספו את הגברים ואת הנשים בנפרד, אחד המורדים לבש בגדי נשים והחביאו אותו בין הנשים, אבל השני, רשיד, סירב לעשות כמוהו וניסה לברוח, האנגלים ראו אותו והרגוהו בין הבוסתנים. אנחנו נהגנו לחשוב שהאנגלים הם יהודים.
אנחנו והיהודים:
כל יום נהגנו לגנוב מאדמות אל-ג'עארה ויוקנעם. היהודים לא היו אומרים אף מלה. בשנת 38 משפחת בֵּק מכרה את אדמותיה ליהודים, כך בנו היהודים את ההתיישבות שלהם. אנשי אם אל-דפוף ואנשי אל-ריחאניה ואנשי אל-דאליה מכרו את אדמותיהם גם. אבל אנשי אל-כפרין לא מכרו.
יש אנשים שיצרו קשרים עם יהודים, כמו הדוד שלי מצד אמי, היה קצב ושחט ליהודים (את הבהמות למאכל). חוץ מיחסי עבודה לא היו דברים נוספים בינינו. ובמקביל לא ראינו בהם אויבים או מתנחלים. לא הפריעו לנו.
1948:
יצאנו את הכפר שלנו מתוך פחד וחולשה. אבן לא תעמוד בפני רובה. אנחנו הערבים בוגדניים. אבא שלי היה בעספיא ובדרך חזרה עבר בתוך אל-ג'עארה, שם נתנו לו מכתב כדי שימסור אותו למח'תאר של אל-כפרין. המח'תאר של אל-כפרין היה מעבּלין, הוא קנה "שלושת רבעי" האדמות של אל-כפרין ונהיה מח'תאר שלה. כיוון שהוא המח'תאר וכיוון שאין לו "גב" או משפחה, האנשים תמיד לחצו עליו. לפני המח'תאר מעבּלין, שמעתי, שמח'תאר הכפר היה ממשפחת אחמד אל-חאג' יוסף.
אבי בא למח'תאר ומסר לו את המכתב. נכתב בו: "לכבוד המח'תאר אבו נאיף אדיב אל-נג'מי, היו עמנו בשלום ואנחנו נשמור עליכם בעזרת השם. רק אם תדעו על מורדים או על מישהו שירצה לפגוע בהתיישבות תודיעו לנו. ואתם תישארו בבתיכם ובאדמותיכם."
בזמן שהוא מקריא את המכתב, נכח אצל המח'תאר איש בשם אסעד אל-ח'דר ממשפחת אל-ע'ול, זה כששמע את תוכן המכתב אמר שהמח'תאר משתף פעולה. המח'תאר שמע שמאשימים אותו בבגידה קם ואמר: "שאם אני חשוד בבגידה אני לא נשאר יום אחד יותר במקום הזה".
בתקופה הזאת אני עבדתי בחריש אצל המח'תאר אדיב אל-נג'מי. בבוקר הוא ניגש אלי ואמר: "קח לעצמך דונם אדמה משלי". שאלתי מה קרה? ואז הוא אמר לי: "אם מישהו ממשפחת אסעד אל-ח'דר אומר עליי שאני בוגד, אני לא נשאר יותר באל-כפרין". וכך הוא לקח את אשתו ואת ילדיו פח'רי, לטפי, פח'רייה ולטפייה והלך.
התושבים ראו את המח'תאר ומשפחתו בורחים, נבהלו והחלו גם הם לברוח, וכך לא נשאר אף אחד בכפר. בזמן הבריחה היהודים החלו לירות לעברנו, הם התכוונו להפחיד אותנו עוד יותר.
כשברחנו, אמי שכחה את אחותי הפעוטה בבית, היא נטלה כרית במקום הבת שלה. חזרנו לקראת ערב לכפר, לקחנו את אחותנו, ובדרכנו חזרה ממש בשעת השקיעה החלו להפציץ את אל-כפרין, אנחנו שומעים את רעש הפיצוצים וההפגזה.
אבי לחם לצד הסורים בבית ראס שליד אל-כפרין. הסורים הגיעו לאזור עוד לפני שברחנו. הקרבות היו מסביב לאל-כפרין אך בתוך אל-כפרין לא היו קרבות. הכפרים שסביבנו עזבו לפני שעזבנו, כמו אם אל-זינאת ואל-ריחאניה. כל הכפרים האלה עזבו מתוך פחד. שמעו מישהו אומר "היהודים באו, היהודים באו" וברחו בגלל הפחד.
הנטישה:
אם המח'תאר היה נשאר ולא התרגש מדברי משפחת אל-ע'ול על המכתב, אז היינו נשארים באל-כפרין. כל הכפר יצא באותו יום. חלק הלכו לאל-לג'ון וחלק לעין אל-חג'ר וחלק לאם אל-פחם, אנחנו הלכנו למעאויה, אנשי מעאויה דחו אותנו ואמרו: "אתם מכרתם את מולדתכם ועוד באים לכפר שלנו", יצאנו ממעאויה. היינו חמש משפחות, הלכנו לאל-עראיש, אצל הבדווים והתיישבנו שם. הם קיבלו אותנו כי איש מאל-כפרין שהיה איתנו הוא נשוי עם אישה משם. נשארנו אצלם כמעט שנה. בחורף ישנו ברפת הפרות ובקיץ הצבנו אוהלים, כל משפחה גרה באוהל. שנה אחר כך באנו לאם אל-פחם. גרנו באזור מגדל המים. עבדנו בהובלות על הגמלים. בעיקר הובלת עפר מהמחפירות לבניית בתים. הובלה אחת או שתיים ביום ולקחנו כמובן על זה כסף למחייתנו. בשנת 1963 בנינו בית באם אל-פחם. עד היום מכנים אותנו פליטים.
בתקופת הממשל הצבאי, הוצאו הוראות לאסור באופן מוחלט שהיית פליטים בתוך אם אל-פחם. הצבא ביצע מעצרים וגירוש פליטים מכאן. אנחנו, בגלל שסבא שלנו במקור הוא מאם אל-פחם ולא מאל-כפרין הרשו לנו להישאר. המח'תארים של אם אל-פחם עזרו לנו כאשר העידו על כך בכתב בפני המושל הצבאי.
שאר האנשים גורשו לשכם ולג'נין. משום כך יש לנו קרובי משפחה שם, דודי מחמוד גר עד היום בשכם. פליטים מאל-כפרין יש גם בירדן.
[/align]

[بوران شما]

الأخ العزيز الأستاذ مازن شما
السلام عليكم ورحمة الله وبركاته .
نعم إن صمت العرب وخنوعهم هو نكبة النكبات , وإن بقي هذا السبب , ستتوالى النكبات
لتصبح أضعاف مضاعفة , وللأسف . فترانا نمر يوميا بنكبة , ونحن صامتون .
متى سنتخلص من هذا الذل وهذا الخنوع , حتى يتوقف هذا المسلسل من النكبات . الله أعلم.
شكرا جزيلا لك أستاذ مازن على هذا التوثيق الرائع لشهادات من عاشوا تفاصيل النكبة
وعاصروها , ودائما أقول في نفسي , ياليت أننا سجلنا مثل هذه الشهادات لكثير من أفراد
عائلتنا الكبار الذين عاصروا فترة النكبة , وقد كان لديهم الكثير والكثير , أو جعلناهم يكتبوا
شهاداتهم هذه , مثل والدك ووالدي , أعمامهم أخوالهم . ولكن للأسف لم نحتفظ إلا بما
سمعناه منهم .
شكرا لك , أستاذ مازن , وتقبل مني فائق التقدير والاحترام .

[مازن شما]

أخواتي الغوالي، أسماء بوستة، بوران شما
أجمل تحية وسلام
أشكركم من كل قلبي , على مروركن ومشاركاتكن واهتمامكن بتأريخ قضيتنا والإطلاع على تفاصيل أحداثها.
ولايسعني هنا إلا أن أعبر لكم عن سعادتي أيضا بنشاطكن ودأبكن على توثيق الموسوعة الفلسطينية ونشر الوثائق الهامة..
وأعتبر أن هذه خطوة نحو تحقيق توثيق شامل لأحداث وتاريخ القضية الفلسطينية.

تفضلوا بقبول فائق الاحترام .

[مازن شما]

כפר סלמה
עבד אלעזיז סקר (1924)

מתגורר היום בעמאן שבירדן ומכהן כנשיא אגודת 'בני סלמה' במחנה הפליטים אלווחדאת.
2007\3\5
[align=justify]סלמה היתה הכפר הגדול ביותר בנפת יאפא [יפו]. מספר תושביה בשנת 1948 היה כ-8000 נפש, והאדמות שבבעלותה הגיעו לכדי כ-6682 דונם. חלק מהאדמות היו בבעלות תושבים מיאפא. תושבי סלמה עבדו הן באדמותיהם והן במסחר ביאפא, בפרדסים ובמקצועות חופשיים. סלמה היתה קרובה מאוד ליאפא, כאילו היתה אחד מרבעיה. מי שרצה ללכת מסלמה ליאפא היה צריך לשלם גרוש. מהסיבה הזאת, לאחר המרד ב-1936 חלק מתושבי יאפא עזבו את הבתים והפרדסים שלהם, שהיו קרובים לאזורים של היהודים, ועברו לגור בסלמה בה האדמות והמחייה היו זולים יותר.
קראו לכפר 'סלמה' על שם מקורבו [צחאבי] של הנביא מחמד, סלמה בן השאם, שנהרג יחד עם ארבעה נוספים בשנת 13 להג'רה בקרב אג'נאדין [קרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון] שהתרחש מדרום-מזרח לרמלה. הם נקברו בסלמה והוקם לידם בית קברות.
סלמה הוקמה על חורבות שתי עיירות כנעניות. אני זוכר שנשים מיאפא היו מגיעות ביום שישי הראשון של חודש שעבאן [החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי], שנקרא 'שעבונייה', ויושבות במסגד וחוגגות את היום הזה.
אני סיימתי את בית הספר בסלמה בשנת 1938. בתקופה הזו היה מרד בפלסטין. המורדים היו יורדים מההרים ליאפא ובמצעים פעולות [צבאיות] נגד האנגלים והיהודים... אני זוכר שהממשלה הבריטית החליטה יום אחד להפסיק את התחבורה הציבורית מכיוון שהמורדים היו משתמשים בה... באותה התקופה לא יכולתי להמשיך את לימודיי ביאפא משום שלא היו אמצעי תחבורה. עמדו בפני שתי אפשרויות: להגיע דרך תל-אביב או דרך הואדי בשכונת אבו כּביר. מכיוון שהיה קשה לעבור בואדי בחורף, לא יכולתי להשלים את לימודיי, ואבי חיתן אותי בשנת 1939 כשהייתי בן 15. בסלמה היה מועדון ספורט ואני הייתי הגזבר שלו וחבר בועד המנהל. ב-1946 הוזמנתי על ידי מועדון הספורט האסלאמי בחיפה לכנס שהתקיים בקרבת מסגד אלאסתקלאל. זה היה בתקופה שבה היהודים קנו הרבה אדמות ושג'מאל אלחסיני השתחרר מהכלא. השתתפתי [בכנס] כנציג המועדון בסלמה. אני זוכר את עמדתו של המנוח לביב פח'ר אלדין מביסאן שאמר שהיהודים קונים אדמות רבות שם ושהוא ביקש מהקרן הלאומית הפלסטינית לקנות אדמות במקום היהודים.
נלחמנו בלית ברירה
חייתי בתקופת המרד ולקחתי בו חלק. הייתי חבר בוועד הלאומי של סלמה והייתי מבין האנשים שפיקחו על הקמת הביצורים ועל המורדים... בלילות הייתי נושא נשק ונשאר ער בביצורים... הלוואי שכל פלסטין הייתה נלחמת כמו סלמה.
לא יכולנו אלא להלחם, או להיכנע... ולתת ליהודים לעשות לנו את מה שהם עשו לכפרים שנכנעו כמו דיר יאסין, אלדואימה, טירה, חיפה ואחרים. כלומר, נלחמנו בלית ברירה... אנחנו עמדנו נגד היהודים. סלמה היתה מוקפת בהתיישבויות [יהודיות] רבות דוגמת תל-אביב, התקווה, רמת גן ועוד.
החלטת החלוקה ומוכנות הוועד הערבי העליון
הייתי שכיר בחברת הסעות שהיתה ממול למועדון הספורט האסלאמי ביאפא, קרוב לדואר, בצומת רחוב סלמה של ימינו. בד"כ היינו עובדים בשתי משמרות: משמרת בוקר ומשמרת ערב... פעם אחת עבדתי בלילה ובבוקר קראתי ספר במועדון, זה היה ב-30.11.1947, ובלילה שלפני הוכרז על החלטת החלוקה. ראיתי את הנציגים מתאספים קבוצות קבוצות במועדון והבנתי שמתוכננת להיערך מסיבת עיתונאים ושרפיק אלתמימי מתכוון להגיע ולצאת בהצהרה בשם הוועד הערבי העליון שקוראת לאומה הערבית להביע את מחאתה על כך שניתן ליהודים חלק מארצנו ולקרוא לשביתה למשך שלושה ימים רצופים. בפגישה היו נוכחים עבד אלרחמן, עורך-דין מיאפא, עבד אלרחמן, מזכיר מועדון הספורט האסלאמי ומופיד, מנהל משרדי הארגון בכווית. השלושה בקשו את רשות הדיבור. עבד אלרחמן סקסק נעמד ואמר שהעם הפלסטיני ראה איך שהבריטים סיפקו נשק ליהודים ואיך שהכנופיות של היהודים, כמו ההגנה וכו', מאמנות את הצעירים... הוא אמר שהשביתה תגרור עימותים באזורים המעורבים, כמו חיפה, יאפא וירושלים, וייתכן שיפרוץ מרד. הוא אמר שליהודים יש ארגונים, ותהה מה הם הארגונים שהועד הערבי העליון הקים לצורך ההתמודדות עם העניין. לאחר מכן הוא פרש מהישיבה. לאחר מספר שעות פרצו עימותים בשכונת אלמנשייה ביאפא, סלמה וירושלים.[/align]
עאישה אלחותרי וקרב 'התקווה'
[align=justify]לאחר פרסום החלטת החלוקה התרחש ב-8.12.1947 אירוע בסלמה. היהודים היו שמחים ואנחנו, הערבים, היינו כעוסים מההחלטה הבלתי צודקת. בסלמה הייתה בחורה ששמה עאישה אבראהים אלחותרי. בזמן שהיא אספה חציר לפרות שלה מפרדס שבקרבת התיישבות התקווה, הגיעו יהודים וניסו להתקיף אותה... היא צרחה ואנשים הגיעו במהירות לעזרתה. האירוע התרחש בשעת השקיעה. תושבי סלמה התמלאו כעס ונשאו את כלי הנשק שלהם והתקיפו את התיישבות התקווה והתחילו לירות על השומרים של ההתיישבות. הם שרפו אותה בתוך שעתיים-שלוש. כששמעו תושבי הכפרים השכנים על הקרב הם באו והצטרפו אליו כך שהעימות התרחב. הקרב נמשך עד חצות, כשהחמושים הגיעו עד שכונת שפירא בתל-אביב והיהודים ברחו לחוף הים מרוב פחד.
היהודים יצרו קשר עם רשויות המנדט בירושלים וחרף העובדה שהבריטים הצהירו בתקופה זו שהם לא יתערבו בעימותים בין הערבים והיהודים ושהם יסיגו את כוחותיהם, ב-15.5.1948 הכוחות הבריטיים התערבו כדי להביא לסיום הקרב. הם הודיעו בכריזה שאש תפתח על כל חמוש שייראה לאחר השעה אחת.
ביום השני של הקרב היהודים כתבו בעיתון Palestine Post ש"כוחות מסעודיה ומתימן לוחמים לצד החמושים מקרב תושבי סלמה...". הסיבה לכך הייתה שבזמן המתקפה נהגו לומר "אללה אכּבר" והיהודים חשבו שמי שאומר "אללה אכּבר" הוא סעודי או תימני.
כשתושבי סלמה תקפו הם לא היו פוגעים בנשים ובילדים אלא רק בחמושים היהודיים. הקרב הזה לימד את היהודים לקח, והערבים, לצערי, נרגעו ואמרו שאם כפר קטן הצליח לכבוש התיישבות גדולה אז אנחנו ננצח את היהודים. הערבים הלכו לישון על מזרן ממשי בעוד שהיהודים התכוננו למלחמה – והתוצאות לא היו לטובתנו[/align]
[align=justify]תושבי סלמה הצליחו לאסוף 114 כלי נשק וביניהם מרגמה תוצרת פלסטין... למרגמה הזו היה קול מפחיד. היינו טוענים אותה בפצצות פשוטות ללא מסמרים. בנוסף הייתה לנו מכונת ירייה אמריקאית, שני מקלעי "ברן" ורובים ומקלעים קטנים. ב-114 כלי הנשק השתמשו 228 לוחמים: חלק מהגברים היו במשמרת מהערב עד חצות וחלק [/align]במשמרת מחצות עד הבוקר.
[align=justify]חפרנו ביצורים ועקרנו את עצי הפרדסים שהיו ביניינו ובין היהודים כדי שנוכל לראות את היהודים כשיבואו... חפרנו תעלה בעומק שני מטרים והטמנו בה מוקשים כדי שלא יפתיעו אותנו משוריינים או מכוניות. בנינו ביצורים שבתוכם חוטים לרשת הטלפון המקומית כדי שנוכל להתקשר למפקדה במקרה של מתקפת פתע.[/align]
סלמה מבקשת את עזרתכם... ואת הוועד הערבי העליון זה לא מעניין
[align=justify]הבעיה הייתה שבתחילת הקרב לא הספיקה לנו התחמושת, והיהודים ניסו במשך שבועיים להעניש את סלמה על ההתקפה שהיא ערכה כדי להעלות את המורל שלהם... התחמושת התחילה להיגמר והגברים התחילו לאסוף כסף והלכו לקנות נשק מהצבא הבריטי. היינו מביאים את הנשק גם מואדי אלסראר ומרמלה. לאחר זמן מה, מונו מהכפר שלושה נציגים כדי שילכו וידברו עם האחראים ויבקשו מהם עזרה. אני כתבתי את המברק בעצמי: "סלמה מבקשת את עזרתכם... כוחות גדולים מתקיפים את הכפר יום ולילה... הנשק והתחמושת שלנו ישנים ומועטים... הוועד שלנו לא נענה. אתם צור תקוותנו. ממשו את תקוותנו והצילו את סלמה".
מיענו את המברק לפוזי אלקאוקג'י, מפקד צבא ההצלה בדמשק, לעבד אלרחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, ולחמדי אלבאהג'הי, שר החוץ העראקי, פעיל בזירה בפוליטית ותומך בפלסטין. לצערי, עבד אלרחמן העביר את המברק לחאג' אמין אלחסיני ששהה במצריים באותו הזמן, ואלחסיני שלח את המברק למפקד הגזרה המרכזית, המנוח חסן סלאמה, ואמר לו, כמו שאומרים, שזה לא מעניין את הוועד הערבי העליון. גזרו עלינו גזר דין מוות ושלחו אנשים אל סלמה כדי שיממשו את גזר הדין.
תושבי סלמה התקבצו סביב הבחורים ואמרו: לא ניתן לכם אותם – כל עוד אתם לא מספקים לנו נשק, צאו מסלמה. כשהבין מפקד המרד בסלמה, מוסא אבו חאשיה, את הסכנה שבכך הוא אמר להם: לכו, ובבוקר אני אגיע למפקד, חסן סלאמה, ואביא את הבחורים. ובאמת, ביום למחרת, הוא לקח את אחד הבחורים והלך לחסן סלאמה ואמר להם שהמטרה היא לעזור לתושבי סלמה כי נגמרה התחמושת. לאחר שתפס את העניין, הוא הבטיח לספק לכפר תחמושת, ובאמת הוא התחיל להביא תחמושת ללוחמים.
לאחר שלושה ימים השיב לנו פוזי אלקאוקג'י ואמר: "תחזיקו מעמד, העזרה בדרך", ובאמת הוא שלח שבעה לוחמים: ששה מהם מצוידים ברובים, והשביעי, מפקדם, מצויד במקלע "ברן". המשכנו להלחם כדי להשיב לעצמנו את הכפרים השכנים שנכבשו דוגמת אלח'יריה, יאפא, כפר עאנא ומחנה תל-לטווינסקי. לאחר שנכבש מחנה תל-לטווינסקי והיהודים השתלטו על הדרך המובילה לסלמה מהמזרח, נאלץ מפקד הגזרה, ח'ליל סאלם סקר, להגיע אל חסן סלאמה ולבקש ממנו תחמושת נוספת. חסן סלאמה אמר לו: "יאפא נכנעה וקשה לנו להשיג מספיק תחמושת. כל הכפרים נפלו וסלמה נכבשה מבחינה צבאית. אין שום תועלת להשקיע מאמצים בהגנה על הכפר..." סלמה הייתה הכפר האחרון שנפל באזור.
יאפא עמדה עד בוקר 28.4.1948, היום שבו התכנסו תושבי יאפא במלון הסמוך למועדון האורתודוכסי והודיעו שיאפא פתוחה ואם האויב רוצה להיכנס אליה – הוא יכול לעשות זאת בלי לחימה. סלמה נפלה ב-28.4.1948. כשנפלה סלמה הלוחמים עזבו... הלחנו בואדי כיוון שלא הייתה דרך אחרת. היינו מוכרחים ללכת דרך הואדי שחוצץ בין הכפרים. זה היה ואדי עמוק שנאספים אליו הגשמים מהרי רמאללה וממנו זורמים אל הירקון בצפון תל אביב. הירקון נפגש עם נחל אלעוג'ה ונשפך אל הים התיכון.[/align]
סיפורה של פאטמה אלפארס
[align=justify]הייתה אשה מח'ירייה, נשואה לגבר מסלמה, שהלכה לבקר את משפחתה בח'ירייה. בלילה הגיעו היהודים ותקפו את ח'ירייה. הם אמרו שמי שיישאר [בכפר] אחרי השעה אחת יירו עליו. היא נאלצה לברוח ולחזור לסלמה. היא הגיעה בשעה ארבע לפנות בוקר למפקדה והודיעה שהיהודים כבשו את ח'ירייה. ביום בו היהודים התחילו להפגיז את אבו כביר, מנשייה ותל אלריש, כולל את סלמה, אני שמרתי בביצורים עד השעה 12 בלילה ולאחר מכן הלכתי לישון כי ביום למחרת הייתה לי עבודה. אחי הגיע אלי והעיר אותי. שמעתי את קולות המרגמה ובשעה 4:30 לפנות בוקר הלכתי למפקדה ושמעתי את הסיפור של האישה. ראיתי שיש פעילות בכל הגזרות ושבסלמה הפצצות חדרו לבתים. באותו היום נהרגו שתי נשים וילד בביתם. הם היו ממשפחת אלחטאב. שלושה או ארבעה נוספים נפצעו... היה לנו אמבולנס והיה גם את הסהר האדום ברמלה... הנהג של המפקדה לקח את הפצועים לרמלה וכשהגיע לגשר שמפריד בין סלמה ואלח'ירייה ראה שהיהודים שם... הוא חזר לסלמה ואישר את סיפורה של האישה.
בהתחלה לא הצלחנו להעלות על דעתנו שהיהודים יתקפו ויכנסו לכפר... כלומר, בד"כ הם היו מפציצים ויוצאים מהכפר, אבל שהם יישארו בכפר – זה היה חידוש בשבילנו. החלטנו לפתוח במתקפה נגדית על ח'ירייה כדי להוציא את היהודים משם. עם שחר התאספו הלוחמים של סלמה והתחלנו ללכת לעבר ח'ירייה... בבוקר של 28.4 היהודים היו בפרדסים ובבתים וכשתקפנו את ח'ירייה היהודים התחילו לירות ונפלו חמישה חללים מסלמה ועוד חמישה נפצעו: סעיד סבחה, עלי אלתוניסי, אניס סוידאן, סאלם נמר אלח'ליל ושאמח' קנדיל... הפצועים היו: סעיד אליאסין, כאיד קנדיל, חסן אלעטאונה, סבחי עלי סאלח ואת שמו של החמישי אינני זוכר. הפסקנו את המתקפה ונסוגנו לאחור. האמבולנס נסע ליאזור ולאחר מכן לבית דג'ן. כשהאמבולנס הגיע לגשר שמפריד בין בית דג'ן לכפר עאנא הם ראו את היהודים והבינו שהם כבשו את יתר הכפרים. הוא נסע לרמלה דרך כביש ירושלים-יאפא, שם הם טיפלו בפצועים. המפקדה החליטה לשלוח מברק לחסן סלאמה כדי שיספק ללוחמים נשק וציוד. היהודים נכנסו לסלמה במשוריינים... באותו הזמן הצבא הערבי לא היה באיזור... הצבא הערבי היה בחיפה. [/align]
דיר יאסין ויציאת הנשים והילדים מהכפרים
[align=justify]כל הכפרים הפלסטיניים הושפעו ופחדו מדיר יאסין. מכיוון שמזכ"ל הוועד הערבי העליון, חסין פח'רי אלח'אלדי, רצה לחשוף את כיעורו של האויב והטרור שהוא מפעיל, הוא הציג תמונות מדיר יאסין של איברים קטועים ורצח גברים ונשים. הוא הפיץ את זה בתפוצה רחבה ברדיו ובעיתונים וזה בסוף חזר אליו כמו בומרנג. אנחנו בסלמה מנענו את יציאתם של התושבים. ב-14.5.48, לאחר טבח דיר יאסין, הודיעה הליגה הערבית שאין צורך בכך שהנשים, הזקנים והילדים יישארו בזירת הקרב ושיש להוציא אותם משם. אנחנו בסלמה הבנו שאם אנשים יעזבו לא תהיה יותר מוטיבציה להלחם... הועדה הלאומית בסלמה מנעה מהאנשים לצאת עד שנפל מחנה תל-לטווינסקי ששלט על הדרך הסלולה היחידה שחיברה אותנו עם השטח הערבי... לכן הועדה הלאומית בסלמה החליטה שחייבים להוציא את הילדים והנשים משום שכבר לא נשארו דרכים שדרכן אפשר להוציא אותם... ההחלטה התקבלה אחרי ויכוח שנמשך שבוע. בוועדה היה חבר ששמו סעיד אבו אלעיניין, הוא היה אמיץ וחזק ולא הבין שהמערכה הנוכחית שונה מימי המרד ב-1936. בלילה של 22.4.1948 קבלנו את ההחלטה להוציא את האנשים והילדים... הייתה אישה שילדה בואדי יאזור על הדרך... אבל היו אנשים מסלמה שלא יכלו לצאת, כלומר נשארו מספר משפחות.[/align]
חלק מתושבי סלמה עזבו לרמלה ולוד ואח"כ יצאו משם חלק לשכם, חלק לרצועת עזה, כי היו שמועות שמספקים לפליטים שם סיוע, וחלק לירדן...
במשפחה שלי היו 7 נפשות בנוסף לאבי והאחים שלי, כלומר היינו 11 איש בערך. נזקקנו לכ-7 ק"ג קמח מדי יום.
העזיבה אל אלמזרעה
[align=justify]אני לא יצאתי, אלא שכרתי מכונית והוצאתי בה את הילדים שלי, את אחי הקטן, את אחותי וילידה ואת אשתו השניה של אבי וילדיה... לא היה דלק למכוניות באותו הזמן – טנק דלק שהיה עולה חצי דינר עלה 5 דינר. קניתי טנק דלק ואמרת לבעל המסעית: הנה הדלק, הנה השכר שלך – תוציא את האנשים. הלכנו לכפר אלמזרעה אלקבלייה שבנפת רמאללה. הייתה לאשתו של אבי משפחה שם... בסלמה נשאר אחי מהאם השנייה שהיה קטן ממני. כשבאנו לאלמזרעה היו שם בערך 700 איש שהפכו לבערך 3000 איש יחד עם הפליטים מאלזיתון, כהוף ובליות. אני זוכר שהייתה אתנו משפחה מיאפא ששמה עבד אלרזאק אלבליסי. הם שכרו בית וגרו בו ולאחר מכן לא יכלו יותר לשלם את שכר הדירה ובעל הבית הוציא אותם והשאיר אותם מתחת לעצי הזית. סבלנו הרבה במהלך ההגירה.[/align]
[align=justify]נשארנו באלמזרעה בערך 20 חודשים עד ל-20.1.1950 ולאחר מכן עברנו ליריחו ומשם לעמאן, כדי שהילדים שלי ישלימו את הלימודים האקדמיים. בעמאן עבדתי במסחר וככה הצלחנו לחיות.
כשבני השביעי סיים את האוניברסיטה הלכתי ללמוד באוניברסיטה הערבית של בירות. למדתי משפטים... כשנכנסתי לאוניברסיטה הייתי בן 54. מאוד אהבתי ללמוד.
כשהייתי נער עצרו אותי כי הייתי פעיל פוליטית. שמו אותי בבית המעצר אלג'פר. בבית המעצר קראתי הרבה ורכשתי השכלה.[/align]
ראיון ועריכה: ג'ירייס רנין
תרגום: טל מנור
צילום: אפי בנאי (2006)

[مازن شما]

הכפר סלמה לא שרד, אך הוא לא נכנע - 1948 –

[align=justify]הכפר סלמה שוכן צפונה של הדרך הראשית המובילה ליאפא (יפו). לתושבי הכפר סיפורים רבים סביב שמו של הכפר. הזקנות רוקמות אגדות דמיוניות אודות השם תוך שהן מבלבלות בין סלמה, בן לווייתו של הנביא מחמד, לסלמה, בן אשתו. כאשר שאלתי את עבד אל-עזיז צקר (1939), כיום הוא גר בעמאן, על מקור השם, הוא ענה: "סלמה הוקמה על חורבות שתי עיירות כנעניות. קראו לכפר 'סלמה' על שם בן לווייתו של הנביא מחמד, סלמה בן השאם, שנהרג יחד עם ארבעה נוספים בשנת 13 להג'רה בקרב אג'נאדין (קרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון) שהתרחש מדרום-מזרח לרמלה. הוא נקבר בכפר. הקבר של המכובד סלמה קיים עד היום, סמוך לבית הקברות. אני זוכר שנשים מיאפא היו מגיעות ביום שישי הראשון של חודש שעבאן (החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי), שנקרא 'שעבונייה', ויושבות במסגד וחוגגות את היום הזה.[/align]
[align=justify]זהרה אבו חאשיה (1932), שגרה גם היא בעמאן , מוסיפה: "ליד הקבר היה עץ דומים גדול שהאנשים ביקשו ברכות ממנו. אינני זוכרת את העץ, אך אמי הייתה מספרת לי עליו. לדוגמא, נשים שלא ילדו, היו הולכות, מבקשות ברכה ומתפללות ליד העץ."[/align]
הגורן היה מגרש המשחקים שלנו
[align=justify]בשנת 1937 הקימו כמה צעירים מהכפר את 'מועדון הספורט של סלמה לנוער', אולם פריצת המרד הפלסטיני הובילה להיעדר עניין במועדון שעד מהרה נסגר. בשנת 1943 מספר צעירים מהכפר שבו ופתחו אותו. סיפר לי על כך בערגה מחמוד חסן חמאד (1928), חי בעיר אלזרקא: "בסלמה היה לנו מועדון ומגרש כדורגל... המגרש היה בעצם גם הגורן. כשהגורן היה מתרוקן, היו משתמשים בו כמגרש משחקים, כלומר הגורן היה מגרש המשחקים שלנו.[/align]
[align=justify]לפעמים היינו מתחרים נגד קבוצות מכפרים אחרים, לדוגמא אל-עבאסיה ואל-לד (לוד), או נגד הגרמנים מהמושובה שרונה... אני זוכר שהיהודים היו באים למגרש על האופניים שלהם ותושבי סלמה היו עושים תחרויות מהירות מולם."[/align]
חברת ההסעות של סלמה
[align=justify]בשל המחסור באדמות חקלאיות, השתלבו תושבי סלמה במסחר ובהקמת חברות כלכליות. אודות מספר חברות שפעלו בסלמה סיפר לי יוסף חמאד (1939), שגם הוא גר בעיר אלזרקא,: "בסלמה הייתה חברת הסעות. בבעלותה היו מכוניות שנסעו על קו יאפא – אל-לד. בנוסף, פעלה בכפר חברת 'אל-אלבאן אל-ערביה אל-חדית'ה', שעסקה בגידול פרות הולנדיות וייצור מוצרי חלב... הייתה עוד חברה לטווייה ואריגה, בית עיבוד עורות, טחנת קמח ומפעל למשקאות... סלמה הייתה כפר משגשג ומשכיל."[/align]
זכרונות מספסל הלימודים
[align=justify]בית הספר הממשלתי הראשון הוקם בשנת 1920. קודם לכן, בתקופה העות'מאנית, היו בכפר חדרי לימוד קהילתיים. בשנת 1936 הוקם בית הספר לבנות בו למדו 121 תלמידות. בבית הספר הייתה ספרייה שהכילה 300 ספרים. בנוסף לכך, פעלו בכפר שלושה בתי ספר קהילתיים. ראוי לציין, שבאחד מבתי הספר הוקמה להקת מוסיקה בניצוחו של המורה ח'יר אל-דין בשנאק. הלהקה זכתה לפרסום רב והשתתפה באירועים בית ספריים בכפר ובכפרים השכנים וכן בחגיגות ובאירועים פומביים.[/align]
[align=justify]מתוך מאגר זכרונותיה, סיפרה לי זהרה אבו חאשיה (1932), כשהיא צוחקת: "ביתנו היה רחוק מבית הספר... הפרדסים שלנו היו בקצה סלמה. היו לנו פירות מכל הסוגים. כשהמורה הייתה מבקשה מאתנו לצייר בננה, לדוגמא, אבי היה ממלא סלסלה בבננות והיינו מביאים אותה לכיתה כדי לצייר אותן. בית הספר היה מאובזר, והמורות שלימדו אותנו היו מיאפא. היו אנשים שלא שלחו את בנותיהם לבית הספר, כדי שתעבודנה בשדות במקום. אני למדתי עד כיתה ב' ואז פרצה המלחמה ויצאנו. רוב תושבי הכפר הוציאו את בנותיהם מבית הספר מתוך פחד."[/align]
בלילה היהודים התקיפו את ביתנו
[align=justify]זהרה אבו חאשיה (1932) מספרת אודות חטיפתו של בעלה והתעצמות הקרבות: "הפעם הראשונה שפחדנו, הייתה כשהיהודים חטפו את בן-דודי, בעלי, עת'מאן אבו חאשיה (אבו טלעת), ואחי, עבד אל-ע'פור. אחי למד באותה התקופה בבית ספר בביר זית והגיע לחופשה... דודי, מוסא אבו חאשיה, שהיה מפקד פלוגה, אמר שהקרבות עם היישובים היהודיים הסמוכים החלו והחלטנו להגן על אדמותינו... הוא חילק לעת'מאן, לאחי ולמספר צעירים נוספים כלי נשק והתחיל לאמן אותם...[/align]
[align=justify]בלילה התקיפו היהודים את ביתנו וביתו של דודי. אני זוכרת שהם תקפו לפני תפילת הבוקר, עודיין ישנו. הצעירים ישנו בגן הורדים. הנשק של עת'מאן היה לצידו... כאשר הוא ראה את היהודים הוא השליך את הנשק ליד עץ הלימון והיהודים הגיעו אליו וחטפו אותו ואת אחי... שמו שק על פניהם, הכניסו אותם למכונית ולקחו אותם... לאחר מכן, הם ניסו להיכנס לבית שלנו... אני ואחי הקטן החזקנו קרש שהיה בבית... היהודים דחפו את הדלת ואני ואחי דחפנו בחזרה כדי שלא ייכנסו... אחר כך תקפו היהודים את אבי והתחילו להכות אותו... הם עשו חיפוש בבית ולא מצאו אף כלי נשק... הנשק היה מוחבא... אמי הלכה לחלון וצעקה... היהודים אמרו לה תשתקי והשליכו רימון עשן כדי שלא תוכל לראות... לאחר מכן הכו את דודי בידו, שברו לו את האצבע ונכנסו להכות את דודי השני... הם הלכו לפרדסים וחפרו כדי לחפש נשק... היה לנו נשק שהחבאנו ליד היונים, חלק החבאנו מתחת לסוסים וחלק ליד התרנגולות... היהודים חפשו את הנשק ולא מצאו... הם אמרו לדודי מוסא: "אם נמצא אצלך כדור, נהרוג אותך"... את חלק מהנשק גנבנו מהיהודים... גנב אותם אחד, בדואי, מאל-סבע (באר שבע) ששמר על הפרדסים של הערבים שהיו סמוכים לישובי היהודים. את הנשק החביאו בבית שלנו. [/align]
[align=justify]דודי איים עליהם שאם הילדים לא יחזרו אז אנחנו נתקוף את אל-כובאניאת (בעבר הפלסטינים קראו ליישוב היהודי בשם כובאנייה)... היהודים החזירו את הנערים וזרקו אותם כבולים ליד הבאר... רועה אחד ראה אותם ושחרר אותם. באותו הזמן כבר חשבנו שהנערים נהרגו והתאבלנו בביתנו. רסמיה, שכנתנו, ראתה את עת'מאן ועבד באים והחלה לצהול משמחה. ואבי הודה לאלוהים ודמעות זלגו מעיניו... הייתה שמחה גדולה כשהם חזרו...[/align]
[align=justify]המלחמה התחילה... היהודים היו באים ומחפשים נשק בפרדסים שלנו... היהודים פוצצו את ביתו של שכננו, אל-חאג' אבו דאוד, מפני שהוא היה ממוקם על גבעה בעוד הצעירים ישבו בתוכו. אחי ברח מהבית והם רצו אחריו כדי לתפוס אותו. כשהתייאשו הם השליכו רימון לעבר רגלו... הרסיסים חדרו לרגלו שנשארה פצועה עד שעזבנו את סלמה."[/align]
קרב "התקווה" – מלחמה ושמחה
[align=justify]עבד אל-עזיז צקר (1924) סיפר לי אודות אחד מהקרבות של סלמה: "לאחר פרסום החלטת החלוקה התרחש ב-8.12.1947 אירוע בסלמה. היהודים היו שמחים ואנחנו, הערבים, היינו כעוסים מההחלטה הבלתי צודקת. בסלמה הייתה בחורה ששמה עאישה אבראהים אלחותרי. בזמן שהיא אספה חציר לפרות שלה מפרדס שבקרבת התיישבות (שכונת) התקווה, הגיעו יהודים וניסו להתקיף אותה... היא צרחה ואנשים הגיעו במהירות לעזרתה. האירוע התרחש בשעת השקיעה. תושבי סלמה תקפו את התיישבות התקווה והחלו לירות על שומריה... הנשים הביאו אספקה של קרשים וגפרורים ולאחר שעתיים ההתיישבות נשרפה. כששמעו תושבי הכפרים השכנים על הקרב הם באו והצטרפו אליו כך שהעימות התרחב. הקרב נמשך עד חצות, כשהחמושים הגיעו עד שכונת שפירא בתל-אביב והיהודים ברחו לחוף הים מרוב פחד.[/align]
[align=justify]היהודים יצרו קשר עם רשויות המנדט בירושלים וחרף העובדה שהבריטים הצהירו בתקופה זו שהם לא יתערבו בעימותים בין הערבים והיהודים ושהם יסיגו את כוחותיהם, ב-15.5.1948 הכוחות הבריטיים התערבו כדי להביא לסיום הקרב. הם הודיעו בכריזה שאש תפתח על כל חמוש שייראה לאחר השעה אחת.
ביום השני של הקרב היהודים כתבו בעיתון Palestine Post ש"כוחות מסעודיה ומתימן לוחמים לצד החמושים מקרב תושבי סלמה...". הסיבה לכך הייתה שבזמן המתקפה נהגו לומר "אללה אכּבר" והיהודים חשבו שזו סיסמה של התימנים או של הסעודים.[/align]
[align=justify]מחמוד חמאד (1927) מוסיף: "הפסקת האש שיזמו הבריטים עבדה לזמן מה, אך היהודים לאחר כמה זמן חזרו לירות על האנשים שהיו על הכביש הראשי... מי שרצה ללכת, למשל, לפרדס היה נורה על הדרך. שמעתי על בחורה ממשפחת עלי צאלח, שמה אולי היה שפיקה, שהלכה עם הפרות שלנו כשהיהודים תפסו אותה ורצחו אותה... ועל אחד ששמו היה אבו שריף יאסין שחילק כדורים לחמושים., זה היה בשעת לילה בחושך... היהודים הגיעו וירו בו... אני הייתי אחד מהחמושים וכשהגיע תורי יצאתי לשמירה בלילה,... לא פחדתי... היינו מעודדים אחד את השני. כשהתחילה הלחימה הנשים היו מחביאות כדורים עבור החמושים בחדרים שלהן. הן היו קוראות קריאות שמחה כאשר הן הלכו כדי לעודד את השאר שלא יפחדו... הנשים בכפר היו מתארגנות יחד ועוזרות ללוחמים...[/align]
מלחמה... קריאות שמחה... הלוואי שהיינו מתים שם ולא עוזבים..."
"סלמה מבקשת את עזרתכם... ואת הוועד הערבי העליון זה לא מעניין"
[align=justify]כך כתב עבד אל-עזיז צקר (1924) לוועדים הערביים, בעניין האיגרת שכתב הוא סיפר לי: "הקרבות התמשכו וחללים רבים נפלו מקרב תושבי סלמה. התחמושת החלה להיגמר, והצעירים היו אוספים כסף וקונים נשק מהצבא הבריטי ומהכפרים רמלה וואדי אל-צראר. לאחר זמן מה, שלחו תושבי הכפר שלושה אנשים לכתוב איגרת להנהגה כדי לבקש עזרה. אני כתבתי את האיגרת במו ידי: "סלמה מבקשת את עזרתכם... כוחות גדולים מתקיפים את הכפר יום ולילה... הנשק והתחמושת שלנו ישנים ומועטים... הוועד שלנו לא נענה. אתם צור תקוותנו. ממשו את תקוותנו והצילו את סלמה". מיענו את המברק לפוזי אלקאוקג'י, מפקד צבא ההצלה בדמשק, לעבד אלרחמן עזאם, מזכיר הליגה הערבית, לחמדי אלבאהג'הי, שר החוץ העראקי ולשכרי אל-קותלי. לצערי, האיגרת הגיעה לידיו של חסן סלאמה, מפקד הגזרה המרכזית, שכעס ואמר: "איך אתם אומרים 'הועד שלנו לא נענה' ?! ". גזרו עלינו גזר דין מוות ושלחו אנשים אל סלמה כדי שיממשו את גזר הדין. אך תושבי סלמה התקבצו סביב הבחורים ואמרו: לא ניתן לכם אותם – כל עוד אתם לא מספקים לנו נשק, צאו מסלמה. כשהבין מפקד המרד בסלמה, מוסא אבו חאשיה, את הסכנה שבכך הוא אמר להם: לכו, ובבוקר אני אגיע למפקד, חסן סלאמה, ואביא את הבחורים. ובאמת, ביום למחרת, הוא לקח את אחד הבחורים והלך לחסן סלאמה ואמר לו שהמטרה היא לעזור לתושבי סלמה כי נגמרה התחמושת. לאחר שתפס את העניין, הוא הבטיח לספק לכפר תחמושת, ובאמת הוא התחיל להביא תחמושת ללוחמים.[/align]
[align=justify]לאחר שלושה ימים השיב לנו פוזי אלקאוקג'י ואמר: "תחזיקו מעמד, העזרה בדרך". הוא שלח אלינו שבעה לוחמים והמשכנו להלחם עד לאחרי נפילתם של הכפרים השכנים. בקשנו מחסן סלאמה תחמושת נוספת, אך הוא אמר: "יאפא נכנעה וקשה לנו להשיג מספיק תחמושת. כל הכפרים נפלו וסלמה נכבשה מבחינה צבאית. אין שום תועלת להשקיע מאמצים בהגנה על הכפר..." שאר הלוחמים עזבו וכך נפלה סלמה ב-27 בניסן (אפריל) 1948. [/align]
"חבל עליך יא סלמה"
[align=justify]יוסף חמאד סיפר לי אודות סילוקו מסלמה: "היהודים החלו לפזר עלונים שקראו לנו להסתלק... האנשים התחילו להעלות את החפצים שלהם על המכוניות ולעזוב. אני עזבתי עם משפחתי ודודיי לבית נבאלא ואל-לד, וכשהחלו היריות עזבנו לבית רימא... וישנו בין עצי הזית... כשהיינו עוברים ממקום למקום כולם היו סוחבים את הדברים, גדולים כקטנים... פעם, כשעברנו ממקום למקום, נפלה פצצה בלב מטע עצי הזית., אלה היו ימים קשים,... האנשים פחדו על עצמם ועל חפציהם. אני זוכר שבחתונות האנשים נשארו ערים עד הבוקר, והיה אחד ששמו ראג'ח אל-ג'עברי שחיבר שיר ושר לחסן סלאמה:[/align]
כשמת חסן סלאמה, לב המורדים התעצב
אולם המרד העממי בלמם מתקפה עזה
חבל עליך יא סלמה, מדוע את מניפה דגל לבן
אני נשבע באללה שהגברים שלך אינם מפחדים מהיריות
אל-לד (לוד), הו כמה חבל, ורמלה הייתה לה שכנה
בן שמן הערמומית, השתלטנו עלינו הכופרים
[align=justify]זהרה אבו חאשיה סיפרה לי: "תושבי סלמה נלחמו ששה חודשים... כשהיהודים היו תוקפים, הייתי לוקחת את אחי צלאח, בזמן שהיה חושך, הוא אחז בצווארי והיהודים ירו עלינו... כשהגענו לבית של סבי, בתוך הכפר, הפנים שלנו היו לבנות מרוב פחד... שמענו שבדיר יאסין טבחו בילד, חתכו לאישה את החזה ותקפו את הנשים. האנשים פחדו ועזבו... כשעזבנו, דודי לא חשב שנתעכב... דודתי החלה לאסוף את החפצים אך הוא אמר לה: "יא אם חסין, השאירי את הכל, הרי אנחנו נשוב..." החלטנו לעזוב כשהיהודים החלו להתקיף יום ולילה... דודי שלח את הילדים, הנשים והזקנים לרמלה... הצעירים המשיכו להלחם., לא הרבה נותרו בסלמה,... נותרו רק כמה עשרות אנשים מכפר שמנה במקור 7000 נפש.
לאחר שעזבנו הקמנו אוהלים בקור בבית נבאלא. הבערנו עצים כדי לחמם את התה. היינו הולכים בבוקר למלא מים ובלילה לסחוב עצים על הראש כדי לבשל ולכבס. חיינו בעליבות. לאחר מכן, הגענו לאזור בלאטה וגרנו בכרמים שבפאתי הכפר. המעיין היה במרכז הכפר, והנשים היו הולכות בבוקר, לאחר תפילת השחרית, למלא מים מהמעיין כשהן סוחבות עמן כדים... חלק מהאנשים בעלי האמצעים היו רוכבים על חמורים. בלאטה הייתה אמורה להיות בהתחלה מחנה פליטים. אנחנו היינו מראשוני הפליטים שהגיעו למחנה... האנשים המשכילים מסלמה סירבו לשתף פעולה עם סוכנות ההצלה (UNRWA), מכיוון שמשמעות ההרשמה בתוך המחנה הייתה להכיר בהגירה ולא לחזור. כיום כל משפחתי נמצאת במחנה הפליטים בלאטה ועסכר...[/align]
[align=justify]בן דודתי ואבי הלכו לבקר בסלמה לאחר מלחמת 67... כאשר הוא נכנס לביתו אמר לו יהודי: "אנחנו מדוכאים כמוכם. כשבאנו לפה חשבנו שפלסטין עשויה מזהב,... צחקו עלינו..."[/align]
[align=justify]בעלי, עת'מאן, נשאר לוחם עד ליום מותו. ואני, למרות שלא למדתי, הבנתי הרבה בפוליטיקה. האדמה שלנו ועלינו להגן עליה... הדור שלנו הולך ונעלם ועלינו לזרוע בלבותיהם של הדורות החדשים את אהבת האדמה והמולדת."[/align]
ראיון ועריכה: ג'רייס רנין
תרגום: טל מנור
צילום: אפי בנאי בשנת 2006
כל העדויות נאספו בירדן במרץ 2007.